שמנים נוטים לאכול כל שעתיים מחדש 

המוח ממלא תפקיד מכריע בשילוב של אותות הורמונליים ועצביים מרובים. אותות הרעב והשובע כרוכים אף הם במנגנונים סביבתיים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים, אולם השחקן העיקרי הנו  ב-"פחמימות".

הפחמימות משמשות כמקור דלק ראשוני לפעולותיו ותפקודו של הגוף. לאחר ספיגתן, הן מומרות ל- "גלוקוזה" ונספגות במחזור הדם. רמת ה-"גלוקוזה" העולה ומצטברת, מעוררת ייצור "אינסולין" מהלבלב וזה בתורו מסייע ל- "גלוקוזה" להיכנס אל תוך התאים  לצורך יצירת אנרגיה זמינה ומידית. מיד לאחר שסופקו צרכי האנרגיה, ממיר האינסולין את יתרת הגלוקוזה העודפת ל- "גליקוגן" ומאחסנו בכבד ובשרירים כשומן.

אצל "רזים" התהליך הפיזיולוגי גלוקוזה – אינסולין שונה לעומתם של "שמנים" .  ניקח לשם הדוגמה זכר במשקל של 60 ק"ג, מיד לאחר צריכת פחמימות, כמות ה- "אינסולין" שתופרש מן הלבלב בגופו  תהיה שוות-ערך פחות או יותר לכמות הסוכרים בפחמימות שצרך.  בתהליך זה האיזון לא הופר, המשוואה היא 0 ועל כן, הרזה לא יחוש באותות רעב או בתשוקה למזונות נוספים.

לעומתו, השמן מיד לאחר צריכה עתירת פחמימות, כמות ה-"אינסולין" המופרשת  בגופו תהיה גבוהה פי ארבעה מכמות הסוכרים שנספגה בדמו. כמות גבוהה זו של "אינסולין" תיוותר במחזור הדם שעות ארוכות 4 – 6 שעות ואכן לשהייה ארוכה זו יש מחיר, רמת הסוכר בדמו הולכת ופוחתת עקב ריבוי כמות ה-"אינסולין"  בשלב זה נכנסת להליך בלוטה מפקחת הקרויה " היפותלמוס", היא  זו בין היתר האחראית על וויסות הרעב והשובע ובתוקף  תפקידה היא משגרת אות לתיקון צניחת הסוכר בדם (היפוגליקמיה) ומשמעותו אחת – הכנסת פחמימות בדחיפות מרבית להעלאת רמת הסוכר בדם.

בהינתן האות, יחפש השמן דבר מה לאכול – צריכה המחייבת את תיקון רמת הסוכר שצנחה. וכך מתחיל לו מעגל קסמים ארוך, החובק בתוכו צורך בלתי נשלט לתיקון : סוכר – אינסולין – סוכר וחוזר חלילה.

עתה, כאשר אתם מבחינים בשמנות ושמנים בכל גיל  ה- "מחפשים" כל העת לאכול, או מיד לאחר שסיימו את ארוחתם הם רעבים שוב, אל תיראו בהם "בולסים" מתוך עונג אכילה, הם בעצם נקלעו למלכודת האינסולין שלא באשמתם.

יקי שגב