הכתוב מתייחס לזכר ונקבה כאחד ומובא בלשון נקבה מטעמי נוחות בלבד.

 שמנים נוטים לאכול כל שעתיים מחדש 

המוח ממלא תפקיד מכריע בשילוב של אותות הורמונליים ועצביים מרובים. אותות הרעב והשובע כרוכים אף הם במנגנונים סביבתיים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים, אולם השחקן העיקרי הנו  ב-“פחמימות”.

הפחמימות משמשות כמקור דלק ראשוני לפעולותיו ותפקודו של הגוף. לאחר ספיגתן, הן מומרות ל- “גלוקוזה” ונספגות במחזור הדם. רמת ה-“גלוקוזה” העולה ומצטברת, מעוררת ייצור “אינסולין” מהלבלב וזה בתורו מסייע ל- “גלוקוזה” להיכנס אל תוך התאים  לצורך יצירת אנרגיה זמינה ומידית. מיד לאחר שסופקו צרכי האנרגיה, ממיר האינסולין את יתרת הגלוקוזה העודפת ל- “גליקוגן” ומאחסנו בכבד ובשרירים כשומן.

אצל “רזים” התהליך הפיזיולוגי גלוקוזה – אינסולין שונה לעומתם של “שמנים” .  ניקח לשם הדוגמה זכר במשקל של 60 ק”ג, מיד לאחר צריכת פחמימות, כמות ה- “אינסולין” שתופרש מן הלבלב בגופו  תהיה שוות-ערך פחות או יותר לכמות הסוכרים בפחמימות שצרך.  בתהליך זה האיזון לא הופר, המשוואה היא 0 ועל כן, הרזה לא יחוש באותות רעב או בתשוקה למזונות נוספים.

לעומתו, השמן מיד לאחר צריכה עתירת פחמימות, כמות ה-“אינסולין” המופרשת  בגופו תהיה גבוהה פי ארבעה מכמות הסוכרים שנספגה בדמו. כמות גבוהה זו של “אינסולין” תיוותר במחזור הדם שעות ארוכות 4 – 6 שעות ואכן לשהייה ארוכה זו יש מחיר, רמת הסוכר בדמו הולכת ופוחתת עקב ריבוי כמות ה-“אינסולין”  בשלב זה נכנסת להליך בלוטה מפקחת הקרויה ” היפותלמוס”, היא  זו בין היתר האחראית על וויסות הרעב והשובע ובתוקף  תפקידה היא משגרת אות לתיקון צניחת הסוכר בדם (היפוגליקמיה) ומשמעותו אחת – הכנסת פחמימות בדחיפות מרבית להעלאת רמת הסוכר בדם.

בהינתן האות, יחפש השמן דבר מה לאכול – צריכה המחייבת את תיקון רמת הסוכר שצנחה. וכך מתחיל לו מעגל קסמים ארוך, החובק בתוכו צורך בלתי נשלט לתיקון : סוכר – אינסולין – סוכר וחוזר חלילה.

עתה, כאשר אתם מבחינים בשמנות ושמנים בכל גיל  ה- “מחפשים” כל העת לאכול, או מיד לאחר שסיימו את ארוחתם הם רעבים שוב, אל תיראו בהם “בולסים” מתוך עונג אכילה, הם בעצם נקלעו למלכודת האינסולין שלא באשמתם.

יקי שגב