"מסעי לחיים חדשים" (פרק 7- יום חמישי 27.6.24)
שלום לכולכן,
רחלי כאן,
אתמול במרפאה (היום ה- 26) התכנסתי לסאגה האפית של הביקורת השישית שלי – סיפור של ניצחון, פיתוי ומפינס שוקולד עקשן אחד, שפשוט לא מבין את הרמז לא עוד!
כשנכנסתי מבעד לדלתות המרפאה, יכולתי להרגיש את עיני הצוות נשואות אלי – אותן שומרות ערניות של מאזניי השקילה והרטבים דלי השומן קיבלו את פניי בחיוכים שיכולים להתחרות בזריחה.
פסעתי לחדר השקילה פנימה, חמושה בביטחון עצמי של מישהי שהפחיתה יותר קילוגרמים ממה שאי פעם חשבה שאפשרי. הנה אני, גיבורה כובשת, עם מדבקת כוכב זהב ואפקט קול של תותח קונפטי.
אחותי שומרת הסף, חמושה במבט שכנראה ראה יותר דרמה מאופרת סבון, מסמנת לי לעלות על מאזני השקילה ואני עולה בנשימה עצורה בתקווה למספר שיגרום אפילו למשקל האמבטיה שלי, לעשות טייק כפול, והנה זה בא – 700ג' נוספים שהתאדו והחדר פורץ בתרועות בראש שלי, לפחות.
אז שם אני עומדת בתוך הסצנה הצוהלת הזו במרפאת ההרזיה – מרגישה גאווה ומעט נבוכה מכל תשומת הלב, ההתרגשות והצהלות. ראיתי בעיניהן תחושת הערצה וכבוד שאין לטעות בה, הן התפעלו מהנחישות והמסירות שלי להשיג הישג כה מרשים.
היה ברור שההצלחה שלי לא רק עוררה שמחה בתוכי, אלא גם נתנה השראה לסובבות אותי. לא ידעתי שהרגע הזה ישמש כזרז להצלחה נוספת במסע ירידתי במשקל שנבעה לא רק מהמסירות שלי, אלא גם מההתלהבות המדבקת של אותן אלו שעודדו אותי בכל צעד.
כשעזבתי את המרפאה, לא יכולתי שלא להתחמם בזוהר הסטטוס החדש שלי כסלבריטאית וכך, עם צעדיי הדילוג והדי שיחות הלחישות מאחורי, יצאתי מהמרפאה מותירה אחריי שובל של פליאה ושאלה מתנשאת באוויר: "מה לעזאזל הסוד שלה".
להתראות יקירותיי, עד הביקורת הבאה…