מסעי לחיים חדשים (פרק 14 יום שלישי 4.8.24 )
שלום לכולכן,
רחלי כאן…
חלפו 9 ימים מהביקורת האחרונה, ( החופש בחו"ל היה נהדר) המנטור לא הרפה ושקד על שליחת תפריט בכל בוקר על פי הפחתת המשקל ( לקחתי את המאזניים הביתיות איתי ). היום הוא היום ה- 63 אולי ה- 64 ואני שוב במרפאה, כמו איזו עלייה לרגל מוזרה לארץ המתקראת "כמה את שוקלת היום?" ריח הניחוח מוכר ואני בטוחה שאם אישאר מספיק זמן, אוכל להריח גם את התקוות של השוהות בחדר ההמתנה.
ומי שם לברך אותי, מלבד המזכירה המשעשעת, "רחלי! גם היום תרדי" ? היא אומרת את זה כל שבוע, ובכל שבוע אני עדיין לא בטוחה אם היא לועגת לי או מנסה להניע אותי. אולי שניהם.
אני מחייכת בחיוך מאולץ, מנופפת לאחור ופונה ישר לשדה הקרב: האחות המתוקה תמיד עם חמלה של קדושה, מחכה לי, עם הלוח ביד. "בוקר טוב רחל", "בואי נראה איזה קסם עשית השבוע!" היא תמיד מדרבנת אותי, באמת, אבל גם בצורה המקצועית, חסרת פניות שרק אחות יכולה לשלוט בה. אני עולה על המאזניים, מוכנה נפשית להראות כל דבר מלבד "אין התקדמות".
ואז זה קורה – 1.900 ק"ג ! ירידה כוללת של 14.800 ק"ג אני כמעט רוקדת אבל זוכרת שאני עומדת על מאזני המשקל במרפאה, ולשנייה, זה מרגיש לי כאילו הרגע זכיתי במשהו ענק.
אני מצטרפת לחברותיי להרזיה בחדר ההמתנה, שם אנו מחליפות סיפורים על ניצחונות ופיתויים של השבוע. יש את מירי, שנמנעה בהצלחה מבורקס ענק "בגודל הפנים שלה" בעבודה, ורות, עם הסיפור שחוזר על עצמו בכל פעם איך ירדה בעבר שני קילו הודות ל"דיאטת אשכוליות שכמעט הרגה אותה".
אנחנו צוחקות, מפרגנות אחת לשנייה, ואני חושבת שאולי זה מה שהופך את כל העניין לנסבל – הזכיות הקטנות האלו, חברותיי הטובות והתקווה שבשבוע הבא, כולנו נהיה עוד יותר קלות.
שלום לכולכן בינתיים,
מתראות בעוד שבוע,,,
מתראות בעוד שבוע,,,