מסעי לחיים חדשים (ביקורת 13 )
רחלי כאן…
שלום שוב לכולכן,
היום ה- 53 ואני עומדת מול דלתות המרפאה כאילו אני עומדת להתעמת עם כיתת יורים. יש משהו במקום הזה סוג של התלהמות שקטה, מהסוג שהיית מזהה רק אם גם את למדת להתענג על הניצחונות הקטנים של הקרב המוזר הזה אבל יש לי הרגשה טובה היום, תקראו לזה אשליה של התקדמות או שסתם הבטן שלי מחליטה שהיא מלאה בסלט מכדי להתלונן. כך או כך, אני כאן, ואני הולכת לעשות זאת.
אני פותחת את הדלת, והנה המזכירה מאחורי הדלפק, מחייכת את החיוך הזה שיכול לגרום אפילו לציניקן הכי מיושן לחשוב שאולי החיים לא כל כך רעים אחרי הכל. היא מברכת אותי כמו חברה ותיקה, שבאופן מסוים אני מניחה שהיא כזו – אם כי השיחות שלנו רק לעתים רחוקות מתרחבות מעבר ל"היי, איך זה הולך?" ו"איך הירידה במשקל?" כי מה עוד יש לומר? אותו ישן שהוא לפחות התקדמות, גם אם הוא איטי מספיק כדי לגרום לחילזון להרגיש שהוא רץ מרתון.
קוראים לי לשקילה ותנו לי לומר לכן, החרדה היא אמיתית. זה קנה המידה של הבושה. קנה המידה של הספק העצמי. קנה המידה של "אל תסתכלי על המספר, פשוט תתקדמי ותקווי לטוב". אני מסדרת את הבגדים שלי כאילו הם מסתירים את הירידה במשקל של חלומותיי. האחות, המתוקה, עם הקול הרך והמעודד שלה, אומרת לי שאני מסתדרת מצוין, למרות שהיא לא יודעת מה זה אומר בהקשר של הקרב המוחלט שמתחולל ביני לבין זה.
אני דורכת על משטח המאזניים. ו… זה ניצחון! למי אכפת מהמספר המדויק? לא אני, לא היום. ניצחון הוא ניצחון, גם אם זה רק קילו וארבע מאות גרם , האחיות מוחאות כפיים – מחיאות כפיים אמיתיות, לא מהסוג המזויף שאנשים עושים במשחקי כדורגל לילדים – וזה מרגיש לי טוב. זה מרגיש לי אמיתי .
אני עוזבת את המרפאה, קלה יותר – אני באמצע הדרך, והמטרה הבאה נמצאת ממש שם. חברותיי לירידה במשקל מאחורי, צוחקות על המאבקים והניצחונות שלהם, ואני חושבת שאולי כולנו קצת פחות כבדים היום ואולי בכל זאת, מגיע לנו להרגיש כך.