מסעי לחיים חדשים (ביקורת 12 )
שלום שוב לכולכן,
רחלי כאן,
רחלי כאן,
אז הנה, ביקורת ה 12 היום ה 46 ואני עוברת דרך דלתות המרפאה, המהום של נורות פלורסנט והריח החד גורם לזה להרגיש כמו הכלאה מוזרה בין בית חולים למקום שאני ממש אוהבת. הכל מוכר עכשיו – צפוי, כמעט כמו בבית, אבל מסוג הבית שבו תמיד מזכירים לך כמה אתה שוקלת. בכל יום ראשון, אני צועדת פנימה, נאחזת בתקווה שהשבוע יראה הסקאלה מספר אחר, מספר ידידותי יותר, מספר שלא יזלזל בי בחזרה.
בדלפק הקבלה, פקידת הקבלה שהיא כל כך נחמדה עד כדי כך שהיא מקבלת מיגרנות מכל חיוך "בוקר טוב רחל איך הולך ? היא למדה לא לשאול על משקל. היא פשוט קורנת כמו סוג של יצור שמימי, וכל מה שאני יכולה זה לחייך בחזרה, כאילו זה יסווה את האימה העצבים המבעבעת בבטן שלי.
ואז זו השקילה. אה, קנה המידה. אני מפשיטה כמה שהכבוד מאפשר – בלי נעליים, בלי שעון, כאילו 100 גרם עשויים להיות ההבדל בין ניצחון לתבוסה. אני דורכת, עיניי עצומות למחצה, מציצה רק כשאני חושבת שאני מוכנה. גם היום, המספר יורד! קילו ומאה גרם נוספים ירדו. הַלְלוּיָה! המספר זה הזה עבורי עולם ומלואו . השינוי הזה הוא הוכחה – הוכחה לכך ששבוע אחר שבוע, כל זה, לא היה לחינם.
הצוות מרוצה, והוא צריך להיות. חברותיי להרזיה מפרגנות, באמת, בכל ניצחון קטן. יש את שרה, האהובה עליי, שתמיד קוראת לי "ילדונת", למרות שלא הייתי כזו במשך שלושה עשורים. כולנו קשורים במהלך הניסויים השבועיים והאבסורד שלנו לחגוג כל ניצחון זעיר. אנחנו חולקות סיפורים על סלטים ושליטה במנות, על פירוק ואכילת פיצה שלמה, על מקלון גזר אחר הצהריים כדי להדוף את הרעב עד הערב .
אז הנה אני, מרגישה קלה יותר, גם בקילוגרמים וגם ברוח, ואני יוצאת עם קצת יותר מקפיצה, כאילו כבשתי את האוורסט.
בי יקרות ,
נתראה שוב בעוד שבוע,,,