"מסעי לחיים חדשים" (פרק 11 יום חמישי 18.7.24)
שלום שוב לכולן ,
רחלי כאן…
זו הייתה עוד שקילה הפעם חד-שבועית במרפאת ההרזיה, טקס שהפך לגולת הכותרת של הקיום הרגיל שלי. כשצעדתי לעבר מאזני המשקל אה, המאזניים, הבורר הבלתי-סלחני של הפינוק ובן לוויה הדומם של כל חטיף חצות אשם, לא יכולתי שלא לחוש קורטוב של חשש – האם הורדתי עוד קילוגרמים או שחילוף החומרים שלי משחק איזה משחק מחבואים סוטה.
הנחתי רגל אחת בזהירות על המאזניים, בתקווה שמשקלי שלי יישאר איכשהו סוד ביני לבין תחתון המותניים האלסטית שלי. הוא צפצף במחאה, כאילו אמר, "אה, אנחנו עושים את זה שוב, הא?" כן, אויבי המתכתי, אנחנו, הוספתי את הרגל השנייה, והמספרים רקדו לפני שהתקבעו על מספר שגרם לי להפסיק לפקפק בבחירות החיים שהובילו אותי לרגע הזה – 10,600 ק"ג היום ה 46 לתוכנית ההרזיה.
גורו ההרזיה הלא רשמי שלי, עיניו מנצנצות בתערובת של חוכמה רוחנית ורמז לשובבות, זה היה כאילו הוא החזיק את מפתח היקום ביד אחת ומקל וגזר ביד השנייה, למען האמת, הוא הפך למעודד האישי שלי, ציפיתי שהוא יפרוץ בריקוד ניצחון ממש שם במרפאה, אבל הוא שמר על קור רוח, ודחה את החגיגיות ליום אחר. בצאתי לחדר ההמתנה לא יכולתי שלא לצותת לשיחות של חברותי היורדות. בסופו הייתה בינינו אחווה, הבנה משותפת של המאמץ שנדרש, כדי לעמוד בפני הפיתוי של חטיפי חצות ובפיתוי של גבינה נוספת על פיצה.
המרפאה, על המסדרונות הסטריליים שלה, ואנשי מקצוע בעלי כוונות טובות, הפכה למקלט שלי במהלך החודשיים כמעט, כשעוד נותרו לי כ-6 שבועות לסיום, זו לא הייתה רק טרנספורמציה פיזית, זו הייתה מטמורפוזה של העצמי, מהפך פנימי שהתבטא בהשלכת קילוגרמים מוחשית. הגוף שלי, פעם כלי עמוס, הרגיש כעת קל יותר, כאילו המשקל שנשאתי במשך כל כך הרבה זמן התאדה.
המראה בביתי, שפעם הייתה מקור לביקורת עצמית, שיקפה כעת מראה ששידר ביטחון והישגיות. קווי המתאר של פניי וגופי קטנו, וההשתקפות המביטה בי חזרה נראתה זוהרת בזוהר חדש. המסע היה מפרך, אך הדיבידנדים ששילמתי במונחים של הערכה עצמית וחיוניות היו בלתי ניתנים למדידה.
כשיצאתי מהמרפאה שטף אותי גל של סיפוק, בדומה לתחושה של השלמת מרתון או כיבוש הר. נראה היה שהאוויר הפריך בחוץ נושא את הדי המסע שלי במבוך הירידה במשקל, דרך המנוקדת ברצון ובנחישות של בחירה נכונה.
בי בנות, עד לפעם הבאה,